בשבעה עשר במאי 1948, בעיצומה של מלחמת השחרור, עם הדהוד האזעקות ברחבי המדינה, נולד ראובן בבנימינה.

הילד שנולד כמעט יחד עם המדינה, לתוך מציאות של מלחמה, עתיד לקשור את גורלו בגורלה לעד. ראובן התגורר באביאל ולמד בבית הספר “אלונה” שבעמיקם. ילד שקט ומופנם, המסור למשפחתו בְּכל ליבו.

מבוקר עד ליל, בכל רגע פנוי, סייע בבעבודות המשק המשפחתי, תוך שהוא משנן לעצמו שמות של ארצות וערים אליהן חלם להגיע.

ספורטאי מצטיין ושחקן כדורגל מחונן, היה מופיע לרגעים חטופים במועדון. “איפה אתה?” שאלו החברים, וראובן בשתיקתו, מחייך ורץ הלאה: לעזור במשק, לַכדורגל, לצוד ינשופים. נער אהוב על סביבתו חרף שתיקותיו.

לכשאביו נפגע ומתעוור, לוקח על עצמו ראובן את פרנסת המשפחה, ובשל כך דוחה את גיוסו לצה”ל בשנתיים.

אך מרגע שלבש את מדי “גולני”, מתאהב ראובן בצבא.

גם שם הוא מתבלט במסירותו, יושרו ואחריותו. תמיד ראשון, תמיד רץ להושיט יד.

ברוח זו, גם מצא את מותו.

הוריו, השבים הביתה, מגלים כי ראובן עבר לרגע קט, ומשלא מצאם, הותיר אחריו פתק ושב למשימתו הצבאית בכוח החלוץ של אימון החורף ביחידתו. למחרת הופצה הידיעה: “פיצוץ בעת פריקת תחמושת…”

ראובן, משאיר אחריו אוהבים רבים ופתק צהוב ודהוי בזו הלשון: “אמא, אבא, אני בכוח החלוץ של אימון החורף. באתי רק לומר שלום, חייב לרוץ. מוכרח להמשיך לרוץ.”

ראובן נפל ב 4 בנובמבר 1969, ולא מלאו לו 21 שנים.

יהי זכרו ברוך.